מאת גלית שביב
אורית הגיעה אלי בשבוע 32 להריונה, אחרי סיבוב ארוך ומייאש של חיפוש פתרון.
היא סבלה משלוש פריצות דיסק – אחת צווארית ושתיים בגב התחתון הנושק לסקרום. לא יכולה לישון בלילה, לא יכולה לשכב על הצד, לא על הגב, ישיבה ממושכת מציקה לה. אי-נוחות מתמשכת ומייאשת, אצל אשה שרגילה לזוז מהר ממקום למקום, לעשות ספורט, משרה מלאה ותואר שני באותו זמן.
אה, והריון ראשון. פרט חשוב להבנת התמונה המלאה. במלים אחרות – ספידי גונזלס בת עשרים ושבע שרוצה לטרוף את החיים, ללדת ילדים ומה זה עכשיו השטויות האלה עם הגב.
אני מבקשת ממנה רגע לעמוד ומתבוננת. היא יפה ומטופחת ומאופרת ומסורקת. עיניים גדולות, שמושכות את תשומת לבי. בכלל הראש מושך את תשומת לבי. היא מדברת עם הידיים, הרבה אנרגיה בחלק העליון, בעיקר בראש ובחזה. אני מציינת את זה לעצמי.
בטיפול שיאצו בשיטת Qi & Body אני קודם כל עובדת עם קאטה. קאטת צד יסודית, עמוקה, איטית. כל צובו (נקודת לחיצה) נבחר בקפידה, על מנת לעורר ולהזכיר לגוף, מודע או לא, את כוח הריפוי הנמצא. שקיים תמיד, בכל מצב צבירה. יש לו הרבה שמות, אנחנו קוראים לו Seiki.
קאטת הצד מושלמת להריון. אני משכיבה אותה כשהצוואר בגובה של עמוד השידרה, לא גבוה לא נמוך ממנו, הסקרום והצוואר – שני הקצוות של המקל – מונחים זמינים על אותו מישור. האגן פטור מלשאת בטן גדולה. הרגל התחתונה ישרה לגמרי, העליונה על כרית גבוהה, שעושה מקום לבטן.
קאטה היא קודם כל ריתמוס. ביטחון בזה שהקצב קבוע, הכניסה לא דרמטית אבל עמוקה מאד, כיוון שכל חלקי הגוף שלי הנמצאים במגע איתה – תומכים וקשובים. היא מאפשרת לי ומרפה. קאטת הצד עושה עבודה יסודית על ה-Bladder, מעורר בעדינות צ'י במרידיאנים דרך נקודות האסוציאציה, ובעיקר מסדירה תנועת צ'י באמצעות העבודה על המרידיאנים הצידיים – כבד, כיס מרה, TW.
בחירת הנקודות אינה מקרית. היא מבוססת על תרגול שבסיסו חיבור בין הלב והתודעה של המטפל – לבין הצ'י והמרידיאנים של המטופל, המגיבים אליהם דרך הצובו.
הקאטה משחררת אותי מלחשוב על המהלך הבא, על הנקודה הבאה. שנים של תרגול איטי, קפדני, רפטטיבי הביאו בסופו של דבר לתחושת החופש המיוחלת. אני באמת פנויה, וערוץ אחד, של הלב שלי, פתוח לתקשורת עם הצובו ומכוון בכל עת לכוח הריפוי העמוק. כמו תחנת רדיו פתוחה ברקע.
אני מניחה לעצמי, תוך כדי התנועות, לחשוב אסוציאטיבית: גב. משענת. אבא. היסטוריה. זיכרון. GV לסמוך. להישען אחורנית. אני מתחילה לגשש בעדינות. לפעמים זה פורץ החוצה כמו סכר. לפעמים המסכות עשויות מחומר קשיח, ואני צריכה למוסס בעדינות. לתת זמן.
הרבה שנים היתה לבד. עכשיו יש בן זוג. אבא נפטר כשהיתה בת 17. רגילה לפרנס את עצמה. לתקתק, לשאוף קדימה. שם האנרגיה שלה נמצאת. בראש, בחזה, עכשיו גם בבטן. YANG YANG YANG. נחושה מאד. על אף שהיא דיסלקטית מוציאה תואר שני. מאד מצליחה בעבודה.
תגידי, אני שואלת. מה את חושבת על הגב הזה שלך?
אני יש לי חרא של גב, היא אומרת בדייקנות מכאיבה. כל החיים הוא עושה לי בלגן.
ממתי אני שואלת ולא מופתעת בכלל מהתשובה. מגיל צבא.
את סומכת על הגב שלך שיתמוך בגוף שלך?
איזה לסמוך.
אני שוהה שם רגע ומבקשת ממנה לדבר על הגב שלה כאל יישות חיה. משענת קנה רצוץ. בוגד. מתעתע. אין לי אמון בו. תמיד הוא מתפרק כשאני צריכה אותו.
אני חושבת על אמא שמאבדת את האיש שלה וצריכה עכשיו לגדל ילדים ומה זה עושה לה, לכתפיים שלה, לתודעת ההישרדות שקונה אחיזה חזקה במציאות. ומה זה עושה לנערה בת 17 שמאבדת את אבא ומתבוננת, לומדת מאמא איך זה להיות אשה "בלי גב". מה זה מלמד אותה לגדול להיות.
אני לא מיד מאמתת אינפורמציה. יש זמן ומקום לכל דבר. בדיוק כמו העדינות שנעים בה בחדר לידה עם יולדת ומיילדת ובן-זוג, גם כאן יש זמן להיות שקופה וזמן להיות נוכחת, אפילו שאני חושבת שאני "יודעת".
אחרי שני צדדים של הקאטה הגוף כבר שונה. העבודה העמוקה מפנה את המיותר ומאפשרת למהותי להזדקר קדימה.
הגב הוא העבר, הזיכרון, התמיכה, היכולת שלנו להישען אחורנית. וגם החלק היאנגי, הקשור למהות הגברית והאבהית.
אני מעריכה שהמחשבה הזו, שהיא לא יכולה לסמוך על "הגב"/האב, היא תוצאה של חייה כנערה שחוותה אובדן. וכשאנחנו מפנים מחשבה שכזו, חוסר אמון למשל, אל חלק בגוף שלנו – זה ההיפך מהזנה. האיבר מתרוקן מאנרגיה, כמו חדר נטוש בבית, כיוון שאין לו יותר תפקיד ומקום.
אני חושבת שאני מבינה למה הגב שלה מתפרק ומבקש ממנה כל כך הרבה תשומת לב. והיא עוד בשבוע 32. הבטן לא קטנה וזה עוד לא הסוף. יש להדליק את האור בחדר הזה, שחשוך כבר הרבה זמן. להדליק אותו עכשיו,כי תיכף נולדת כאן אמא.
אני עוברת חולייה חולייה. בנשיפה – החלק הקדמי (חזה, סולר פלקסוס, בטן, אגן, ירכיים) שוקע לתוך האחורי, והגב מתרחב, החוליות מתרווחות ועושות מקום. ככה עד הסקרום. היא נכנסת לזה מתוך נחישות לעזור לעצמה. מקשיבה להוראות ומבצעת. אני ממש יכולה להרגיש את המסה של הצ'י, אם אפשר להגיד את זה בכלל, עוזבת את החלק הקדמי ושוקעת אחורנית.
כשעושים את זה לאט זה לוקח משהו כמו עשרים דקות. כמעט כל הזמן שמוקדש לטיפול הספציפי. אני מרפה מההנחיה ומבקשת ממנה להניח לזה ורק לשים לב לתחושה בגוף. אחר כך כשהיא נעמדת היא נראית אחרת לגמרי. אין כבר תחושה כאילו היא "תוקפת אותי בעודף יאנג".
אני מרגישה קצת כאילו אני הולכת אחורנית, היא אומרת.
אחרי שלושה טיפולים אורית חזרה לתפקד ולישון ללא כאבים
אחרי שלושה טיפולים אורית חזרה לישון ולתפקד ללא כאבים. הטיפולים הבאים נראו אחרת והתאימו לזמן ולמקום ולתחושה. הטיפול הבא, למשל, התמקד בצובו ספציפיים בצוואר, בגב העליון ובזרועות.
המחשבה היתה לעורר Seiki בחלק העליון של הגוף ולפנות סטגנציה של צ'י שהיתה באזור הצוואר והחזה. היא קיבלה שיעורי בית שהכינה בנחישות, עם משימות כתיבה ונשימות רתומות לתודעה, ורענון של המחשבות על אבא ואמא ועל עצמה בתור אמא.
אפשר לתאר כמה השיח הזה רחב ואינסופי. אבל בעיקר אורית למדה לתקשר עם החלק בתוכה שנועד להיות משענת וזוקף ואוצר זכרונות - עם הגב שלה.